<h1>או"ז הלכ' שבת סימן נ'</h1>
<h2>דף קנ.</h2>
מה שנוהג ש"צ כשקורא בשבת בס"ת ופעמים מברך את הקורא בתורה ואומר מי שבירך אברהם יצחק יעקב הוא יברך את פלוני שיתן נדר לכבוד התורה היה מורי אבי זצ"ל תמיה על המנהג דתנן פ' משילין [ל"ו, ע"ב] ואילו הן משום מצוה לא מקדישין לא מעריכין ולא מחרימין כו' ואמרי' בגמרא מאי טעמא [גזירה] משום מקח וממכר ומ"ש נודר נדר לחזן מהמקדיש השתא לידור לגבוה אסור כ"ש להדיוט ובשלמא היכא שש"ץ עני היה נראה קצת להתיר דדמי לההוא דכתובות [ה', ע"א] ודפ' שואל דאר"א פוסקין צדקה לעניים בשבת מיהו אפי' לש"צ עני לא מסתבר דשרי לידור לו די"ל דההוא דר"א מיירי בצדקה שצריכין לה היום דהוי צורך היום ודמי לחובות שקבוע להם זמן כדאמרי' פ' השואל [קמ"ח, ע"ב] דא"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט ופריך ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן לא מקדישין ולא מעריכין כו' ל"ק כאן בחובות שקבוע להם זמן [כאן בחובות שאין קבוע להם זמן] אסור הואיל ואפשר להמתין עד למחר לא הוי צורך היו' וכה"ג כתב בתוספת ריב"א פ' משילין דכל חפצי שמים המוטלים עליו בו ביום לעשות לא גזרו בהם כגון לפסוק צדקה לעניים ובו ביום צריכין עניים לצדקה וכן ללמדו לתינוק ספר ואומנות הוא חייב בכל שעה ללמדו ועל התנוקת [לארס] ההוא ודאי לא דמי למקח וממכר וליכא למגזר אע"ג דהוה מצי לשדך למחרת השבת אבל הני מקדישין ומעריכין ומחרימין אינם מוטלים עליו בו ביום דמצי להקדיש ולהעריך ולהחרים למחר ודמי למקח וממכר להכי גזרו בהו עכ"ל. וכמו כן יכול למחר ליתן נדר לש"צ ומסתבר דאסור. ובענין אחר חילק בתוס' ריב"א זצ"ל דאי נמי (הרי) [הני] רשות נינהו ואי בעי מקדיש מעריך ומחרים ואי לא בעי ליתנהו חובה עלויה גזרו בהו משום מקח וממכר (יכול) [אבל] לפסוק צדקה לעניים ולשדך על התנוקות וליארס וללמדו ספר לתינוק חובה נינהו ולא גזרי בהו משום מקח וממכר וכפי זה תקשי ש"צ עשיר ושנוייא דר' יוחנן אדר' יוחנן דפ' שואל. מ"מ נראה בעיני אני המחבר דמנהג של היתר הוא דודאי אם היה אותו שקרא אומר בזה הלשון אני נודר ליתן לך אז היה אסור כי זה דומה למקדיש ומעריך אבל הכא ש"צ הוא שמברכו והוא שותק ואינו נודר אפילו כשאומר אותו שקרא לש"צ תברכני מ"מ הואיל שאינו מוציא בזה הלשון אני נודר לך אין כאן איסור ודמי להא [שבת ק"נ, ע"א] דא"ר יהושע בן קרחה [אומר אדם לחבירו] הנראה שתעמוד עמי לערב ורבב"ח [אמר ר"י] הלכה כר"י בן קרחה. וארבב"ח אר"י מ"ט דריב"ק דאמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר כמו כן בכאן הואיל [שלא] אמר לו ואני נודר אין כאן כ"א הרהור בעלמא ומותר ואינו דומה למקח וממכר (אלא) [ולא] למקדיש ומחרים שכשהקדיש והחרים הרי כבר יצא מרשותו מיד ודמי כאלו מכר שהרי גם ליתן מתנה בשבת אסור אבל הכא שלא נדר הרי לא יצא מרשותו כלום ולא מיחזי כמקח וממכר.
